האישה שבעדי

יצירה שמתחילה בלידה ומסתיימת בלידה מחדש.

עדי, שהפסיקה לקבל מחזור במשך 11 שנים מחליטה לצאת למסע בעקבות הלבנה. הכמיהה להרגיש שוב אישה, להרות ולהיות אמא נושפת בעורף, כשברקע קולות שמספידים את הרעיון אחרי כל השנים. נס מגיע, ועוד אחד אחריו, כאילו נפתח התיאבון שם בשמיים וכאב מתחלף בצחוק, ייאוש לובש תקווה.

אחיה בן זוגה התומך, מביא לבמה את קולו הגברי, הבוסרי והבשל, ובעיקר השואל – אני מוכן לאבהות? ילדים מגיעים מתוך מטרה? מה עם התשוקה?!

זהו ריקוד עדין בין נקבי לזכרי, בין שורשים טריפוליטאים לענפים שצומחים בקהילות אלטרנטיביות, בין תמימות שתאומים יגיעו מאכילת תמרים לתפילה נחושה לישועה.

מופע אוטוביוגרפי עם כל הדמויות הקיימות באישה אחת, אמיתיות ודמיוניות -

עדי הילדה: ״איך אני אוהבת להיות מוגלי! להסתובב בבית עם תחתונים אדומים ולא אכפת! הלוואי שלא יגדל לי הציצי ואז אשאר מוגלי לנצח!״

עדי ההווה: ״dreams come true, אם הייתי יודעת שפיית הציצי ריחפה מעליי באותו זמן, לא הייתי משמיעה את זה בקול, הייתי שמחה לחזה קצת יותר גדול...״

זוהי הזמנה לפגוש את החיים דרך חלון אינטימי לחיים אחרים, ולמצוא את המכנה המשותף העדין של כולנו – שחקנים פעילים בחיינו האישיים...

עדי – כותבת, יוצרת, יזמית ומהנדסת.

אחיה – מהנדס, דוקטור לפטריות ולבנייה אקולוגית.

ביחד – נשואים וחיים ב׳תמרה׳ (קהילה בדרום פורטוגל), מצפים לתינוק.ת שעולה יחד איתם לבמה!

כתיבה : עדי ליבנה

משחק: עדי ואחיה ליבנה

ליווי אמנותי: ניתאי יורן

ליווי מוזיקלי: שגב הורוביץ׳

צילום: יהל גזית