אלא אם העין תעלה שאש

במהלך המופע משתנים החלל והזמן בתודעת הדמות המספרת. 

השתנותם מוצגת כמעבר  ליכולת התיאור במושגים מוכרים. "הפנימי והחיצוני חד הם". 

העלילה הפשוטה מתרחשת  בבית עם גינה. הבית יעטה חומר מקציף להגנה מפני החום הגובר והוא גם דימוי לגוף  האדם: "אנו אחד, הבית ואני - חלקים של איזה אורגניזם רוטט ורגיש..." - יחסי הכותבת  והבית עם הגינה מסמנים יחסי אדם-טבע, האומנם גן עדן אבוד.

אמצעי תקשורת כמו רדיו, דואר ועיתונים, טלפונים ומכוניות, המגשרים בין מרחבים חלל- זמניים, כאן הם מפרידים בין תודעות של בני אדם. והם מתלהטים וקורסים במהלך העלי- ּ לה. אבל דקסטר הכלב וב ּ ייב הכותבת יחד עם האדמה שמנגנת את הצבעים, מתקשרים  ביניהם, כי מסר סמוי עובר בין "יודעי הסוד". ביניהם גם סידני פועל המוסך, הנהג בלנטיין  והמרואיינת ברדיו רובי הווארד. 

מעין ברית נוצרת בין יודעי ח"ן, אותם "רעדנים" הרואים  צבעים ואורות באינטנסיביות עצומה, שאין להם הסבר מדעי, הדומים לחוויות פסיכודליות  ומתוארים במונחים של התגלות רוחנית.

אלא אם העין תעלה באש הוא סיפור של תמורה, של חומר הופך לאור. לקראת הסיום,  הצבעים כמעט אינם נעלמים. 

הם "מעבר לספקטרום", מעבר לאור ולחושך. בסוף מתמזגת  התודעה עם העולם הזוהר והרוטט. ההתלהטות המצרפת מדמה את האדמה ליצור חי,  כמו "חיית פרא גדולה, חמימה... והארץ כמו ילד קודח.

" לא רק האדמה, גם המים והאוויר  נצרפים באש ובאור, והעולם הוא "תנור המנקה את עצמו".

הטקסט המופלא של פייג' נע-ונד בין דיווח שכלתני, אקולוגי-סביבתי ו"קר" לבין החום  וההתעלות של האור, של הצבעים והרטיטות. גרסתנו הבימתית מדגישה את היסוד  התיאטרוני העדין והחמקמק המגשר בין הפנס לאובייקט המואר, בין החומר לרגש ולרוח:  

האור, התאורה; שבהם, בעצם, מתרכז גם הטקסט המקורי. אך מאחר שהצבעים הם מעבר  ליכולת התיאור, נתנו למוזיקה של נעם אחדות להשמיע אותם, ומעין רזניק ויאיר סגל מראים  רמזי-אור וצבע. 

יש קצת נחמה ב"סוף". למאמינים, זאת אומרת.

עיצוב תאורה יאיר סגל

עיצוב בית ובובות אור מעין רזניק

הלחנה, נגינה ושירה נעם אחדות

יצירה לבמה 

שמעון לוי שרון מימון לוי

 בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות - ת״א

רכישת כרטיסים תיפתח בקרוב